"מליון באהט בייבי" מתאגרפת ישראלית בתאילנד

במלתחה קטנה בעיר העתיקה איוטיה בתאילנד יושבת ליטל זסטלין מכרמיאל ומנסה להתרכז. גופה בוהק משמן ועל פניה חיוך מקצועי מרוח בשכבה עבה של וזלין. בעוד חמש דקות הקרב שלה מתחיל
 
 

 
 
 
ימים רבים עוברים על ליטל בהכנות לקרב. "תבעטי" צועק המאמן הישראלי בתאית משופשפת "קדימה"'. ליטל זסטלין מקשיבה ומכה בכל הכוח. בהתחלה בשק, אחר כך במאמן הצמוד ולבסוף במתחרה אמיתית – בעוד קרב בדרך לאליפות. הצעירה מכרמיאל, שהגיעה למזרח כדי לטייל ונשארה כדי לבעוט, נלחמת כבר שנה בניסיון לכבוש את צמרת האגרוף התאילנדי.

כשהכרוז מכריז בתאית: "ומישראל, ליטן זסטלין" עולה ליטל מכרמיאל לזירה. לפני שנה לא האמינה שכך יסתיים הטיול ומחנה האימונים הקצר שתכננה עם חברים בתאילנד, אבל עכשיו היא כולה מלאה באדרנלין וברצון עז אחד: לנצח.
תאילנדית ותיקה עם רזומה של כ-100 קרבות עולה מולה, וביחד הן מבצעות את הריקוד המסורתי שפותח את הקרב. כשהשופט מצמיד את ידיהן שבכפפות האגרוף ליטל יודעת שזה האות שלה לתקוף. היריבה התאית פורצת בבעיטות חזקות לרגליה של ליטל, שאיננה מוותרת. התאית לא מצליחה להכניע את היריבה מישראל, הזריזה יותר, והשתיים מקיפות אחת את השנייה. הן מחליפות מהלומות, מדי פעם נצמדות זו לזו בניסיון לחבוק ולהפיל לרצפה. הסיבוב הראשון נגמר. כשריר נוזל מפיה מתיישבת ליטל בפינת הזירה ונשענת על חבליה. לזמן קצר בלבד יוצא מגן השיניים מפיה, ומים קרים נשפכים על ראשה.
לשאגות הקהל נפתח הסיבוב השני והבנות מגבירות את הקצב. רק כשהפעמון מצלצל שוב והסיבוב השלישי מתחיל, מראה התאית סימני עייפות. ליטל מנצלת את החולשה של המתחרה המקומית ותוקפת חזק יותר ומהר יותר. מגייסת את כל האנרגיה שנותרה בה. הפרצופים נפוחים, האגרופים חזקים, והקרב עומד להגיע לקיצו. על לוח השעונים רצים המספרים. כשהשופט מרים את ידה של ליטל צועק הכרוז: "ניצחון לישראל".
 

הולכת עד הסוף
הפעם הראשונה שבה התחילה ליטל (25) לבעוט במתחרים הייתה בגיל 6. אביה שלח אותה ללמוד קראטה אצל איזידור פלד מכרמיאל וליטל, הבכורה מבין שלושה אחים ואחיות, החלה להתאמן. בישראל היא השתתפה בתחרויות קראטה בסגנון שנקרא "שוטוקאן ריו", התחרתה באליפות ישראל באגרוף קלאסי, ואף טסה להתחרות בקנדה באליפות עולם של ארגון ISKF. כשהתגייסה לצה"ל, שירתה בתפקיד מדריכת קרב מגע בחטיבת גולני. בישראל זכתה כבר לכמה תארים. ליטל היא סגנית אלופת ישראל באגרוף קלאסי במשקל 54 קילוגרם לשנת 2009, וזכתה במקום הראשון באליפות ישראל של ההתאחדות הישראלית לסוגי הקיק בוקס לשנת 2009 לכתוב: במשקל 52 ק"ג.
תמונה
הלימודים של ליטל במכון וינגייט היו מעבר לפינה אבל אז החליטה לשנות כיוון וטסה לתאילנד בלי תאריך חזרה. הגעתי עם אוהד קורלנד, המאמן שלי, ועם עוד שני חברים מהמכון. התכנון היה להתאמן שבועיים ואז לטייל שבועיים. כשהגעתי הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות ולא רק כטעימה חד פעמית. החלטתי שאני הולכת על זה עד הסוף, עם כל הקשיים".
ומאז היא כאן, עוד מעט תסגור שנה. מאחוריה רקורד של חמישה ניצחונות בקרבות מול מתחרות יפניות ותאיות, שאחד מהם התרחש בהונג קונג. עכשיו היא מתכוננת לטורניר קרבות על חגורת אליפות יוקרתית. "זה הספורט הלאומי בתאילנד, המקום הכי טוב בעולם ללמוד אגרוף תאילנדי", היא מסבירה. "כאן אפילו סבתא בת 70 מכירה את כל התנועות ומסתכלת בקרבות בטלוויזיה. חיפשתי משהו יותר חופשי וחזק מקראטה בלי כל כך הרבה כללים ומצאתי את האגרוף התאילנדי ...פשוט התאהבתי".
ממש אז, כשליטל החליטה שהיא לוקחת את האימונים במלוא הרצינות ונשארת בתאילנד. שוקי רוזנצוויג – מאמן ישראלי ותיק ומוכר בתאילנד הסכים לקחת אותה תחת חסותו. שוקי חי שם כבר עשר שנים. מתאגרף ותיק המחזיק בחמש חגורות אליפות מקומיות. הממשיך להתחרות בעצמו בתאילנד, וטס לאירופה כמה פעמים בשנה כדי לאמן, להתחרות וללוות מתאגרפים בקרבות. לפני שהגיע לתאילנד השתלם באגרוף בארצות הברית, וניהל מכון לאגרוף תאילנדי בירושלים. בתאילנד הוא מקים מחנות אימונים למתאגרפים ומטפח כישרונות צעירים. יש לו תלמידים ישראלים רבים, אבל עכשיו ליטל היא הבייבי שלו.

 

'תאכילי אותי חצץ'
לג'ים האפלולי ב"סלאמס" של בנקוק מגיעה ליטל בריצה כדי להתאמן ב"קלינץ'" – טכניקת היאבקות בחביקה. כשליטל רצה כדי להגיע למכון האימון המרוחק מריעים לה נהגי המוניות שבכביש. הרחוב התאילנדי כבר אוהב אותה, רבים מהם ראו את ליטל בקרב בערוץ 5 של הטלוויזיה התאית. הם קוראים לה "ליטן". בבניין הדירות שבו היא גרה קורא לה השומר בכניסה "נונג סוקי" – האחות הקטנה של שוקי המאמן.

בחדר האימונים יושב המנג'ר של המכון ולצידו כלב רוטווילר ענק שלצווארו שרשרת ברזל. על צווארו של המנג'ר שרשרת זהב. בקול צרוד הוא מנהל את אימוני המתאגרפים המתגוררים בצריפים שמסביב לזירה. כאן צומחים אלופים.
ליטל היא מחזה נדיר בג'ים, מכון האימונים: מרבית המתאמנים מגיעים מהפחונים שבסביבה. זה הצ'אנס שלהם להביא כבוד וכסף הביתה לאמא כדי לסייע בפרנסת המשפחה הענייה. מהרגע שנבחרו הופך הג'ים להיות כל עולמם. הם מתאמנים כל יום כל היום, לנים בצניעות נזירית מסביב לזירה ומקבלים מנות מזון מדודות בדיוק בכמות הדרושה להם כדי לפתח שרירים ללא טיפת שומן מיותרת.
בשבילם המאמן הוא הכל: מורה, אבא ואח גדול. לצד המתאגרפים הבוגרים מתאמנים על הרחבה צוציקים בני שש, שיהפכו גם הם למכונות לחימה קטלניות. כאן אין מקום לטעויות ולא לרחמים –טעות בזירה עלולה להסתיים בפציעה קשה ואפילו במוות. רק הקשוחים ביותר יצליחו לסיים את מסלול האימונים ולזרוח לתקופה קצרה באור הזרקורים של זירות הקרב המקצועי בתאילנד.
"הם אולי נראים קטנים אבל הם מאוד חזקים", אומרת ליטל על עמיתיה – המתאגרפים התאילנדים. "קשה להם לקבל אותי כאן. אני המתאגרפת האישה היחידה פה. הם לא מרשים לבחורות להתקרב לזירה ואני צריכה להתאמן בחוץ בצד. גם למתאגרפים כאן זה לא פשוט. הם מתאמנים פה לבד בלי בנות ולא מתלהבים להיכנס לקלינץ' צמוד עם בחורה".
אך מחוץ למכון הגברי הזה, ליטל איננה לבד. אף שאגרוף הנשים עדיין נחשב לפחות יותר מליגת הגברים, בשנים האחרונות הוא מתפתח בהתמדה. במשך אלפי שנים נדרשו חיילים בדרום מזרח אסיה בממלכות בדרום מזרח אסיה להרוג את אויביהם בידיים חשופות כאשר נותרו ללא כלי נשק בקרב, ומשם התפתח ענף הספורט האכזרי. בזירות מקצועניות רבות במדינה, כמו אצטדיון לומפיני, מקיימים רק קרבות גברים. לנשים אסור לעלות או אפילו להתקרב לזירה. במקומות אחרים, רשאית המתאגרפת לעלות לזירה רק מבין החבלים התחתונים.
"אני מאמינה שלוחמות זרות כמוני שמגיעות לתאילנד להתאגרף תורמות לשינוי המהיר שעובר על אגרוף הנשים, כי התאים רואים שיש בזה עניין בינלאומי והתפישה שלהם משתנה", טוענת ליטל. "אני צופה שבעוד תקופה קצרה הרמה תהיה פה כל כך גבוהה, שיהיה כמעט בלתי אפשרי לזרות להשתלב פה בתחום המקצועני".
יחסית לרוב התאילנדיות לליטל יתרון בגובהה - 1.72 מטרים – לעומת המשקלים שבהם היא מתחרה: בין 52 ל-54 קילוגרמים. מבנה הגוף של המתאגרפת ושל יריבתה משפיעים על בחירת טכניקת הלחימה בקרב. מתאגרפים גבוהים כמו שוקי וליטל מתמקדים בדרך כלל בטכניקת ברכיים. בקרב הם אוחזים ביריב ומתקיפים אותו בברכיות מהירות. אם גם היריב גבוה, צריך ללמוד את הסגנון שלו ולהתאים לו טכניקה שתכה בנקודות התורפה האחרות שלו.
מקורו של האגרוף התאי נעוץ עמוק במסורת ובאמונות מן העבר הרחוק, שמשתלבות עם האתלטיקה המודרנית. תזמורת מסורתית מלווה את הקרבות והמתאגרפים רוקדים ריקוד טקסי סביב הזירה טרם הקרב. קמעות, לחשים להגנה וקעקועים ייחודיים הם חלק מהמסורת.
באגרוף התאילנדי אין הרבה הגבלות, מה שגורם לו להיות אחד מענפי הספורט החמים כיום בעולם. אלופים עולמיים בזירות קרב חופשי ¬– עם מגע מלא – משתמשים באגרוף תאי ובג'יאו ג'יצו ברזילאי. האגרוף התאי אפקטיבי מאוד כי הוא מתבסס על שימוש בשמונה נקודות בגוף, כולל במרפקים ובמפרקי הרגליים.
למרות הפופולאריות של ענף הספורט, דרכם של המתאגרפים איננה קלה. כל מתאגרף בממלכה דואג לעצמו, אין תנאים מינימליים ואין מלגות לימודים. התחרויות נשלטות בידי אמרגנים וציידי כישרונות שקובעים מי יתחרה בקרבות. הם מגיעים לחדרי האימונים ובוחנים בעיניים את הבשר הטרי. האמרגנים מסתודדים ומתמקחים עם המאמנים, שדואגים ללוחמים שלהם ומתעקשים לברור בקפידה את המתחרים מולם. התפתחות הקריירה של מתאגרף תלויה רבות בבניית סדר קרבות נכון. המטרה היא לצבור ניסיון, אך לא "להישרף" לפני השיא.
מי שכן מצליח להתבלט נהיה מהר מאוד "סופרסטאר" בתאילנד. מגזינים מיוחדים שעוסקים אך ורק באגרוף מפרסמים את תמונות המתאגרפים הכוכבים על דפי כרומו גדולים, ועד מהרה צומחים להם מעריצים מקומיים ושמות חיבה מסחריים. סביב האגרוף בתאילנד פועלת תעשייה שלמה של פרסומות, חסויות, וגם הרבה מאוד הימורים בסכומי עתק. אולם רק מעט מאוד מהכסף הגדול מגיע בסופו של דבר לידי הכוכבים האמיתיים – המתאגרפים.
רבים מהאלופים המקומיים בתאילנד מסיימים את קריירת האגרוף בשלהי שנות העשרים לחייהם. ללא כל השכלה ועם מעט מאוד כסף כיוון שהכסף שהרוויחו הועבר כמעט כולו לפרנסת המשפחה. רבים מהם הופכים למאמנים "מחזיקי כריות" בשכר זעום, שמכשירים את דור האלופים הבא. עם זאת גורלם של המתאגרפים הזרים טוב יותר. הם מגיעים לפה בגיל מבוגר, עצמאיים יותר ונעזרים בכספי חסכונותיהם לממן את האימונים.
ליטל מודעת לקושי הכלכלי במקצוע שבחרה. היא מתגוררת בדירת חדר צנועה ללא מזגן.
"קשה להתפרנס כאן מהקרבות, וצריך מדי פעם לחזור לישראל כדי לעבוד ולממן את האימונים", היא מתוודה. "אני מתכננת למצוא ספונסר כי בלי מימון מאוד קשה להתרכז במשימה שלי להתאמן ולהתחרות. בעתיד אהפוך את זה לפרנסה. יש לי תוכנית מוכנה לפעילות של ספורט נשים והגנה עצמית בישראל, שתתבסס על הניסיון שצברתי באמנויות הלחימה השונות".

 

בועטת במוסכמות
ובזמן שליטל חולמת על העתיד שלה בישראל, החבר הכי טוב שלה במדינה הזרה הוא שוקי. הם חולקים את השפה, את התרבות וגם את החלומות. "אני נמצא כאן כדי להיות המנחה והאבא שמממש את הפוטנציאל שיש למתאגרף בפנים", אומר שוקי. "כדי למצות את הפוטנציאל התלמידים שלי סופגים את האווירה התאית מסביב, אך מקבלים הנחייה ממאמן ישראלי בסגנון שמתאים לראש הישראלי. הם חיים באווירה משפחית שחשובה לרוח הלחימה שלהם.
"אגרוף תאילנדי זה לא כל העולם", הוא ממשיך. "אפשר לעשות את זה לתקופה קצרה וליהנות מהפירות הרבה שנים. אפשר גם לקחת את זה יותר רחוק. כדי להיות מספר אחת צריך מוטיבציה וכוח שבאים מבפנים. זה לא התלהבות חד פעמית. זה כוח ההתמדה להתגבר על הקשיים כל בוקר מחדש. ליטל תיפול ותקום מיליון פעמים ותלך על זה עד שתשיג את המטרה. מה שליטל יכולה להיות זה מה שהיא רוצה – להיות אלופה".
"החברים הטובים שלי כאן הם בעיקר ישראלים" אומרת ליטל "עם התלמידים האחרים של שוקי זה כמו משפחה. אנחנו אוכלים ביחד ומבלים אחרי האימונים".

האוכל של סבתא
ב'ג'ים' בלב העיר, שבו מתאמנת ליטל, יש שוויון מלא בין גברים לנשים, וזרים רבים מתאמנים בו. אך הקושי המגדרי עדיין ניכר: כמעט כל המתאמנים הם גברים ובחדר האימונים יש רק מלתחה אחת ושירותים שבהם כולם משתמשים. "הגברים לא עדינים אליי באימון, כי אני עובדת חזק", היא מסבירה. "זה הדדי והם עובדים איתי חזרה רציני בלי רחמים. ככה זה באימון, לפעמים מקבלים ולפעמים נותנים. מילדות אני באמנויות לחימה ורגילה להיות הרבה פעמים הבת היחידה בסביבה. לא תמיד זה כיף אבל יש בזה גם יתרון כי אחרי שעובדים עם בנים הרבה יותר קל עם המתחרות".
ליטל מתחילה את היום שלה בשש בבוקר, כשהיא מתחילה לרוץ בפארק הסמוך לביתה מרחק של 11 קילומטרים בכל יום. מיד אחרי זה היא מתחילה באימון כוח: קפיצה על צמיגים, כפיפות בטן ומתח. עד לאימון אחר הצהריים יש לליטל פנאי לטפל בענייניה. היא אוכלת, גולשת באינטרנט ועושה סידורים. את שנת הצהריים, שחיונית להתאוששות הגוף, אסור לה לפספס. בימים הקרובים היא מתכננת לקפוץ גם לשגרירות ישראל בתאילנד, כדי לשאול דגל ישראל שתוכל להניף בקרב.
בשלוש וחצי אחר הצהריים חוזרת ליטל לג'ים, לאימון לחימה. כשהערב יורד והאימון מסתיים הולכים המתאגרפים ביחד לארוחת ערב אצל "סבתא" – הטבחית והבעלים של מסעדה עממית קרובה. הדיאטה של ליטל מורכבת ממנות של מוקפצים ומרקים ש"סבתא" מכינה לה. המנות עתירות בירקות ובבשר, ודלות בשומן. גם המחיר מיוחד למתאגרפים: 40 באהט למנה, או חמישה שקלים.
לאחר ארוחת הערב וכמה שעות חופשיות ליטל חוזרת לחדר. ב-21:30 היא כבר ישנה.
 

מגן שיניים ולק באצבעות
אופנת המתאגרפים מוקפדת וססגונית מאוד ¬– אפילו כשמדובר רק באימון. במשך רוב היום לובשים שוקי וליטל בגדי אימון. מכנסי האגרוף הוורודים שקיבלה מילו פייג, מתאגרפת מנוסה ממוצא פולינזי, מתאימים לצבע הלק על אצבעות ידיה ורגליה. ילו לבשה את המכנסיים באליפות עולם, ונתנה אותם במתנה לליטל כאות לידידותן. המכנסיים תפורים מסאטן צבעוני, ועליהם פאטצ'ים של סמלים וחסויות. לכל מתאגרף גם חלוק סאטן מבריק, וסרטים לראש ולזרוע.
"בגלל הכפפות והאימונים כל הזמן משתפשף לי הלק מהאצבעות ואני צריכה ללכת לסלון יופי הרבה יותר פעמים מאשר בחורה רגילה", מסבירה ליטל. חבריה המתאגרפים מסכימים ביניהם שצלקות אצל גברים זה סקסי, אבל ממש לא מחמיא לנשים וליטל ישר מתגוננת ואומרת שהסיכוי להיפצע נמוך במיוחד. "דווקא לא חוטפים הרבה בפנים", היא אומרת. "יש לי מגן שיניים כפול שאני צריכה בגלל הגשר בשיניים, והבאתי אותו מישראל. האף דווקא נשבר לי בקראטה ולא באגרוף. בקרב לא מרגישים כלום בגלל האדרנלין. שיא הכאב מגיע רק אחרי כמה ימים.
כשהיא מוקפת בגברים שריריים, משתדלת ליטל שלא לחשוב כרגע על התמסדות. "אני בחורה מחוטבת שזה תוצאה של גנטיקה ואימונים", היא מסבירה. "זה מראה בריא ויפה ואני די אוהבת את זה. בנים מתעניינים במראה שלי וזה מביא לתגובות חיוביות. הם שואלים מה אני עושה וככה מתחילים לדבר.
"אני רוצה בעתיד משפחה וילדים. אבל אני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב. כשמתאמנים באופן מקצועני מתרכזים במטרה אחת ואין הרבה זמן לדברים אחרים. "אמא ואבא שלי בישראל מסתכלים על הקריירה שלי ברגשות מעורבים. מצד אחד הם מבסוטים כשהם רואים שהולך לי טוב ושאני מגשימה את עצמי, כי כל ההורים רוצים לראות את הילדים שלהם מאושרים. מצד שני אין לי ספק שהם היו מעדיפים שאהיה כבר עם תואר".
מחוץ לזירה המתאגרפים מחויכים ונעימים. אבל חוש ההומור של ליטל ושל יתר המתאגרפים נבלע לחלוטין בעיניהם הריקות כשהם עומדים מול יריביהם בקרב. "הקרב זה משחק, סוג של סיכון מחושב שאני לוקחת", היא אומרת. "לכן האימונים מאוד קשים ובקרב יותר קל. אני אוהבת סגנון ישר ולעניין. בקרב אני לא משחקת וכל מכה שאני מוציאה גורמת נזק. לפעמים אני נפצעת. אין מה לעשות". "זה כלי להעצמה אישית. אני מתפתחת ולומדת להכיר את עצמי יותר ממה שחשבתי שאפשר. כשאני עולה לזירה אני נלחמת בסופו של דבר נגד עצמי ולא נגד היריבה. אני נלחמת נגד מה שעובר לי בפנים – נגד הפחדים והספקות, נגד הכל. זה לא מצב רגיל שמתאים לכל אחד, זה לגמרי אקסטרים".
"אין כמו הטעם המתוק של הניצחון", היא אומרת בחיוך. "אחרי הסיבוב הראשון הרגליים כל כך כאבו ושרפו שאמרתי לעצמי: 'מה לעזאזל אני עושה פה?' זה השיא של הקרב. הקרב עם עצמי להמשיך קדימה למרות הכאבים החזקים. הניצחון בסוף מכפר על הכל". עכשיו היא מתכוננת כבר לקרב הבא: הקרב על חגורת אלופת עולם של אחד ממועדוני האגרוף בתאילנד שייערך בפוקט, מול המתאגרפת "נאם תאן", או בעברית: סוכר.

 

 

תצלומים - רן עזר

 
 
 
 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

רומפו ג'ים - צמוד למרכז הקניות לוטוס ברחוב ראמה 4 בבנגקוק

 
 

 

Log in or register to post comments & add related